על מנת לוודא את תקינותם של התהליכים והמנגנונים בארגונים השונים, קיים: מנגנון ביקורת.
דוגמאות לכך אשר כולנו מכירים, הן: מבקר המדינה, מפקח על הבנקים ואף אחראי איכות מחלקתי אשר קיים בחלק מהחברות בישראל (אשר עושות זאת באופן וולונטרי, ולא מתוקף חובה חקוקה).
הביקורת עובדת כבקרת איכות בדיעבד (כמעין נתיחה שלאחר המוות) ונוכחת פסיבית בכל התהליך- כאשר צילה העמום נמצא יום יום מאחורי גבם של הגורמים העוסקים בהליך המבוקר.
ע"פ ויקיפדיה, ביקורת פנימית היא פעילות המתבצעת על ידי מבקר פנימי. פעילות זו נועדה להפנות קשב של מנהלים ועובדים בארגון לסיכונים בתפקוד הארגון ולצורך בשיפור הבקרות הניהוליות כדי לצמצם את הסיכונים הללו. ניתוח הסיכונים והצעת הבקרות הניהוליות המתאימות נועדו להבטיח קידום מועיל, יעיל ומוסרי של יעדי הארגון, ולשמור על כספו ורכושו.
אך, כאשר בוחנים את המנגנון לעומק נשאלות שאלות רבות, כגון:
- מה מידת האפקטיביות של ביקורת בדיעבד? האם זה רק מנגנון "יראו ויראו"?
- מה קורה שתהליך קר מתנגש עם סביבת עבודה דינמית? סביר שיהיו חריגות.
לדוגמא, עובד יודע שמדי פעם תוצריו יבחרו רנדומלית לביקורת.
- האם העובד לא יקח יותר סיכון כדאי למקסם את התוצאות בהווה, וידחה את ההשלכות לעתיד?
- האם העובד לא ילמד את רזי הביקורת וסעיפיה, ולמרות זאת ימצא את הדרך להגן על עצמו מבלי להפר את הכללים?
בישראל אין הדבר זר לנו, כי תמיד תינתן הדרך "לקשור את הקצוות" בדיעבד – גם כאשר הנתונים היבשים לא משקרים.
ולכן, אפשר להגיע למסקנה כי ביקורת 1.0 מספקת תשובה לתהליכים מובנים ושגורים, ועתה יש לעבור לביקורת 2.0 על מנת להבטיח מנגנון יעיל יותר, אשר מאפשר לארגוני ענק לנווט בעידן המידע האקספוננציאלי.
ביקורת 2.0 בנויה מהמרכיבים הבאים:
- גמישות ע"י התאקלמות.
- נוכחות מבקר סמוי.
להלן ההרחבה על המרכיבים הללו:
גמישות ע"י התאקלמות – בעולם העסקים המודרני, ארגון קשיח לא ישרוד זמן רב. עם צמיחתן של חברות זריזות ורעבות, יש להגיב באופן גמיש לשינויים, תוך שמירה על ההגנות הנדרשות. על-כן, יש לבנות מנגנון רזה ויעיל, שיקבל ויאשר בקשות לחריגה מנהלים, לא רק בגבולות הפרמטרים הנדרשים – אלא גם ברמת הנוהל עצמו. מנגנון זה יהיה מורכב מגורמים מקצועיים, ממגוון תפקידים עם הגיון בריא, והכי חשוב: עם סמכות חריגה זמנית, עד לאישור החריגה כסעיף לנוהל והכנסתה כנורמה. זמן התגובה צריך להיות מיידי, עד לכדי הנהגת "תורנים" לנושא.
נוכחות מבקר סמוי – כפי שטענתי מעלה, ישנו תהליך שחיקה טבעי, אשר גורם לפרצות להתגלות ולהיות מנוצלות באופן שמעקר מתוכן את המהות המקורית של האיזונים והבלמים. כמו כן, ניתן לראות שלרוב נוצר קשר שתיקה בין הגורמים בנושא, אשר מרוויחים מהשארת המצב כפי שהוא (לא בזדון). הדרך היחידה לטפל בנושא היא על ידי מבקר סמוי, המצטרף לצוות ולומד את התהליכים, את נקודות התורפה, ואת הדרכים לנצלן. לטעמי, על המבקר הסמוי להגיע ללא ידע מוקדם על התהליך, על מנת לספוג את המגבלות ואת רמת הסטייה מהתהליך. לאחר מכן, על המבקר להגיש את הממצאים למנגנון ההתאקלמות, על מנת לבחון האם יש צורך בסטייה מחוסר האונים של הצוותים, או שמדובר בעבירה גרידא.
אין ספק שבסיום התהליך וחשיפת מבקר סמוי לצוות שעבר זאת, תהיה תחושת כבש ומורת רוח. ברמה הפרסונלית תורגש אף בגידה באמון. אך, ככל שהתהליך יהיה יותר נהוג בחברות, מידת ההתנגדות תרד; וגם, רמת השימוש בו תרד, בשל אפקט הביקורת הפסיבית ("יראו ויראו").
חשוב לציין: שהרכיבים חייבים להתקיים כמקשה אחת (רכיבים מצטברים). רכיב אחד לא יכול להתקיים ללא השני – מכיוון שזה יהווה ביטול אחד של השני. נוכחות מבקר סמוי בלבד יצור פרנויה ושיתוק בצוותים, אשר יצמדו לנהלים בשל פחד מהימצאותו של מבקר סמוי. גמישות בלבד תיצור גבולות רפויים אשר לא יגנו יותר על הארגון מטעיות ושיקול דעת עצמאית ומוטעת של מבצע ההליך.
