לפני כחודשיים רציתי לסגור חשבון בנק בעיר שגדלתי בה, עקב חוסר שימוש, כשהגעתי לסגור גילו שקיימת לי יתרת עמלות של 13 ש"ח. אז פתחו לי את החשבון לתשלום.
שילמתי. אבל לשלם זה פעולת פקיד שעולה 1.85 (אחרי הנחה). אז שוב נכנסתי לחוב לבנק. הבנקאית ואני הבטנו זה בזו והבנו שזה לולאה אינסופית.
לבסוף, לא הצליחו לסגור לי את החשבון כי אי אפשר לפתוח ולסגור באותו יום. הבטיחו שיסגרו שבוע הבא.
כל הפסאדה הזאת הביאה אותי לחקור את המצב כיום. מה גיליתי? על מנת לעבור בנק, צריך לעשות צעדים רבים, מגוונים, ומסובכים:
- בתחילה, על הלקוח להודיע לבנק שבו מתנהל חשבונו על רצונו לעזוב
- הבנק, מצדו, נדרש לספק ללקוח פירוט מקיף על כל התחייבויותיו, השקעותיו, תוכניות החיסכון שלו, פיקדונות, מסגרות אשראי, יפויי כוח, הוראות קבע, הרשאות, ועמלות שעל הלקוח לשלם במקרה של סגירת חשבון
- הלקוח נדרש למלא טפסים
- הלקוח נדרש לסגור התחייבויות מול גורמים שונים
- לאחר מכן, על הלקוח להודיע לכל הגופים שבהם חתם על הוראת קבע וכן לחברת כרטיסי האשראי על העברת ההוראות לחשבון החדש. חלק מהבנקים מסייעים ללקוחות החדשים בתהליך הזה.
כתוצאה ממורכבות התהליך מוותר מרבית הציבור על המעבר, ובכך כולנו מאבדים מנוף משמעותי לשיפור יכולת ההתמקחות שלנו עם הבנק, שיפור תנאי החוזה מולו וחיסכון של כסף רב בעמלות.
הדבר חמור במיוחד עבור העסקים הקטנים, שעבורם הוצאות המימון והאשראי משמעותיות, פוגעות בתחרותיות, ומגולגלות בסופו של דבר על כולנו – הצרכנים.
כי המעבר בין הבנקים צריך להיות דומה לניוד בין חברות הסלולר: לקוח שירצה להעביר את חשבונו לבנק אחר יידרש לאשר בחתימתו כי הוא מעוניין לעבור, והמעבר יהיה אוטומטי – באחריות הבנק המקבל.
הצוות הבין-משרדי לבחינת הגברת התחרותיות במערכת הבנקאית כתב בדו"ח שהוציא כי יש להסיר חסם זה. ב-19.03.2013 הגיש הצוות דו"ח מסכם לשר האוצר ולנגיד בנק ישראל – מאז, לא קרה דבר באופן מעשי.