אני רוצה לשתף אתכם בספרו של דן אריאלי שקראתי לאחרונה "האמת על באמת".
זהו ספרו השלישי של אריאלי, אשר מתאר כמו בספריו הקודמים, מספר שאלות והנחות שעליהן הוא מנסה לענות ובין היתר לאמת בעזרת קבוצות בקרה בניסויים קלאסיים של מדעי החברה; במקביל דואג אריאלי "לתבל" את המקרים עם קטעים קצרים הממחישים את הניסויים והמסקנות שעולות הן לעתים צפיות ולעתים מפתיעות.
במהלך הספר, אריאלי בוחן את הרמאות הפנימית והחיצונית שלנו באמצעות מקרי בוחן אשר הולכים, נבנים ובוחנים כיצד אנו מעגלים פינות, ומצדיקים זאת.
לדוגמא, כמה נושאים מעניינים שעולים בספר:
- בחינת המודל הקלאסי של מדידת המקור לרמאות: סיכון מול רווח. אם התגמול על רמאות גבוה, האם זה כדאי? אם הסיכוי להתפס נמוך, האם זה כדאי? צר לי לבשר לכם שאין לכך שום השפעה על המוטיבציה לרמות, הסיבה המרכזית היא בעצם ניגודי אינטרסים.
- שקרים קטנים וגניבות קטנות הינם הגבול לרמאות – משמע, שרוב האנושות הגונה. לדוגמא, מתי לאחרונה גנבתם תיק ממישהו שביקש מכם לשים עליו עין בזמן שהלך לשירותים?
- מדוע אנו נוטים לרמות יותר כאשר אנו בקבוצה, מאשר לבד?
- איך זה יכול להיות שאנשים מרמים יותר כאשר הם לובשים מותגים?
- למה אנשים יצירתיים מרמים יותר? (לטעמי זה מרתק)
- סייבר-פשע יגדיל את תכיפות הרמאות והגניבות בעולם העתידי.
- האם תרבויות מסוימות מרמות יותר? האם פוליטיקאים מרמים יותר?
- הפתרונות האפשריים: פיקוח תכוף יותר, גילוי נאות וחתימה הצהרתית בתחילת מסמכים ו/או מבחנים.
מה לגבי בגידות בקשרים רומנטיים? אריאלי נמנע כמעט באופן מוחלט מסיקור בגידות בקשרים רומנטיים מהסיבה הפשוטה, שאין לכך נתונים מדידים; בסוף הספר, לאחר הסיכום האופטימי אריאלי מקדיש פרק שלם לנושא "דת ורמאות”.
מצאתי את הספר מאוד מעניין, עם הבנה שכולנו אותו הדבר ואין צדיקים במאה האחוזים. על אף שאריאלי ניסה להמליץ לכמה חברות ציבוריות לשנות נהלים בעקבות מסקנותיו (ללא הצלחה), אני סמוך ובטוח שהמגזר העסקי יאמץ חלק מהנושאים הללו לאחר קריאת הספר.